החלטה בתיק ת"פ 4827-03

1.         המבקש הגיש לבית המשפט בקשה שעניינה טענות מקדמיות (להלן:"הבקשה").

2.         ב"כ  המשיבה המציא תגובתו לטענות המקדמיות (להלן:"התגובה"). בתגובה גם ביקש ב"כ המשיבה לעיין מחדש בהחלטת בית המשפט מיום 8.5.11 ולהשיב על כנו את כתב האישום המקורי שהוגש נגד המבקש.

3.         המבקש המציא תשובה לתגובת ב"כ המשיבה (להלן:"התשובה").

            רקע:

4.         בתיק זה ניתנה ביום 8.5.11 החלטה בבקשת המבקש לפיה אין על המבקש להשיב לאשמה, בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982. (להלן: "ההחלטה מיום 18.5.11"/"ההחלטה"). בהחלטה נדחתה טענת המבקש ונקבע כי על המבקש להשיב לאשמה. בד בבד באותה החלטה הוריתי על תיקון כתב האישום, באופן שעבירת הגניבה בידי מנהל שיוחסה למבקש בצוותא עם נאשם אחר (להלן: "הנאשם האחר" - נדון ועניינו הסתיים בהסדר) תומר לעבירת גניבה. (ראה בעניין זה נימוקי ההחלטה מיום 8.5.11).

5.         בעקבות ההחלטה מיום 8.5.11 הוגשה הבקשה בתיק זה, שכאמור הוכתרה בכותרת "טענות מקדמיות".

6.         להלן אדון בטענות המקדמיות אחת לאחת.

            טענת ההגנה מן הצדק:

7.         טוען ב"כ המבקש כי נוכח תיקונו של כתב האישום עומדת לנאשם טענת הגנה מן הצדק, וזאת " נוכח קיומה של אפליה והתעמרות וקיומו של שיהוי רב, שהתבצע בתיק, וזאת בהעדר סבירות מתחייבת, כל שכן מידתיות העומדת בכפיפה אחת עם חוק יסוד כבוד האדם וחרותו ", כך בלשון ב"כ המבקש.

              המסגרת הנורמטיבית לטענת הגנה מן הצדק:

8.         טענת ההגנה מן הצדק, על פיה מוסמך בית המשפט לבטל כתב אישום בנסיבות בהן הגשתו עמדה בסתירה לעקרונות הצדק וההגינות, התקבלה לראשונה בדין הישראלי בע"פ 2910/94 יפת נ' מ"י (להלן: "הלכת יפת"), שם נקבע כי טענה זו תתקבל רק במקרים נדירים בהם הוכחה התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. בכלל זה חלו תמורות ובע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ (להלן: "הלכת בורוביץ'") נקבעה אמת מידה רחבה יותר לפיה ההגנה עשויה לחול גם עקב התנהלות רשלנית של הרשות או בכל מקרה שבו "לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן" או ש "קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט".

9.         עם זאת, גם בהלכת בורוביץ חזר בית המשפט על האמור בהלכת יפת ושב וציין כי "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה ... מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר". 

10.       בתיקון לחסד"פ משנת 2007 עוגנה דוקטרינת ההגנה מן הצדק בחקיקה כטענה מקדמית בהליך הפלילי עם הוספת סעיף 149(10) לחסד"פ, המאפשר לנאשם להעלות טענה, לפיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית."  על פי סעיף 150 לחסד"פ, תוצאות קבלתה של הטענה הינן תיקון כתב האישום או ביטולו.

11.       בהלכת בורוביץ נקבע מבחן תלת-שלבי לבחינת תחולתה של טענת "הגנה מן הצדק" בנסיבות מקרה מסוים: בשלב הראשון זיהוי הפגמים ככל שנפלו בהליך שננקט נגד הנאשם תוך עמידה על עוצמתם. בשלב השני יש לבחון האם המשך ניהול ההליך חרף הפגמים יפגע באופן חריף בתחושת הצדק וההגינות, תוך שקילת אינטרסים שונים כמו חומרת העבירה, נסיבותיו האישיות של הנאשם, מידת הפגיעה ביכולת הנאשם להתגונן ומידת האשם הרובץ על הרשות. בשלב השלישי, אם השתכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים ומידתיים מבלי להגיע לתוצאה של ביטול כתב האישום (ראו ע"פ 7014/06 מ"י נ' לימור, שם נקבע כי מבחן תלת שלבי זה יוסיף להנחות את בית המשפט גם אחרי הוספת סעיף 149(10) לחסד"פ).

12.       מטרתו של מבחן תלת שלבי זה הינה להבטיח, שטענות הגנה מן הצדק תתקבלנה רק אחרי עריכת האיזון המתבקש בין הערך של זכותו של הנאשם למשפט הוגן ובין הערך של הגנה על בטחון הציבור. בע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מ"י נאמר בעניין זה כי ההגנה מן הצדק "משלבת בתוכה מארג מורכב של ערכים מתחרים: קידום האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין של עברינים, בצד ההכרח להקפיד בזכויות הנאשם; הרצון להגיע לחקר האמת, אך לא בכל מחיר; הגנה על ביטחון הציבור, בצד החובה לשרש שימוש לרעה בכוח שלטוני."

            מהכלל אל הפרט:

13.       אשר לטענת האפליה - מצאתי כי יש לדחות טענתו זו של המבקש.

14.       המבקש טוען כי הופלה לרעה לעומת הנאשם האחר. לטענה זו אין אחיזה בהשתלשלות ההליכים בתיק. שני הנאשמים הואשמו באותן עבירות, בעוד שהנאשם האחר, לאחר ניהול הוכחות ארוך, חזר בו מכפירתו, נטל אחריות על מעשיו והגיע להסדר טיעון עם המאשימה. לא רק שהמבקש לא הופלה לעומת הנאשם האחר, אלא שבמסגרת החלטתי מיום 8.5.11, לאור הסדר הטיעון אליו הגיע הנאשם האחר מצאתי לנכון לתקן את כתב האישום לקולא. המבקש בחר להמשיך ולנהל את ההליכים בתיק, וזוהי זכותו אך לא ניתן לומר שהוא הופלה לרעת לעומת הנאשם האחר.

15.       הוא הדין בטענת ההתעמרות שאותה מעלה ב"כ המבקש. בעת פתיחת ההליכים בתיק הועמדו שני הנאשמים לדין, ויוחסה להם בצוותא, בין היתר, העבירה של גניבה בידי מנהל לפי סעיף 392 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן:"החוק"). שניהם כפרו בכל העבירות שיוחסו להם וניהלו הוכחות. ההליכים התנהלו בבית המשפט כסדרם ורק לאחר הגעתו של הנאשם האחר, להסדר טיעון, מצאתי לנכון להורות על תיקון כתב האישום באופן שלמבקש תיוחס עבירה של גניבה ולא גניבה בידי מנהל.

16.       אי לכך טענת ההתעמרות אין לה מקום בנסיבות אלו, שכן בעת הגשת כתב האישום המקורי, על פי הראיות שהיו בתיק וההליכים שהתנהלו, היו ראיות לכאורה לכך. הגם שהמבקש שלא היה נושא משרה בעמותה, ניתן היה להעמידו לדין בעבירה של גניבה בידי מנהל. (בעניין זה ראה רע"פ 8288/09 יגאל מדר נ. מדינת ישראל).